פוסט ליום כיפור

כמה פעמים השנה חשבנו ש"אני *חייב* להספיק עוד דבר או שניים", או "למה אני אף פעם לא מצליחה לעשות ככה וככה".

אנחנו *דורשים* מעצמנו. אנחנו לא מבקשים למצות את הפוטנציאל האידיאלי, האלוהי שבתוכנו, אלא מכריחים את עצמנו לקיים אותו. אמא שלי אמרה לי פעם, "חייבים רק לנשום". לואי סי.קיי. גם אומר – "כולם כל כך מסתבכים. אתה תוהה מה אתה רוצה לעשות בחיים שלך? תכניס אוכל לפה. זה הכל, תכניס אוכל לפה, ותוציא אותו אחר-כך".

אבל אנחנו רוצים יותר מעצמנו. כמו צמח שהיינו רוצים שכבר יגיע לו האביב ונהנה מפירותיו. למרות שלפעמים הוא פשוט מנסה לעבור את החורף.

זה נובע מתוך חוסר האמונה בנו. אנחנו לא מאמינים שאם נשחרר קצת נגיע למטרות שלנו, או אולי פשוט נחיה טוב. זה לא דורש וויתור מוחלט, אלא מאמץ לטפח את עצמנו. מאמץ ש"עובד את האלוהים" שבתוכנו, שמכבד את הכוחות הפנימיים העצומים שיש בנו, ונותן להם לצמוח בזמנם שלהם.

אולי בגלל זה המסורת היא לצום – להרגיש באמת עד כמה אנחנו צריכים הזנה, וחשוב שניתן אותה במהלך השנה. אולי "ועיניתם את נפשותיכם" בכלל מדבר על כל השנה, ולא על יום כיפור, והעינוי הוא דווקא מה שדורש תיקון כאן.

בצורה פרדוקסלית, דווקא האנשים שעובדים הרבה, ומגיעים להישגים, לא מרוצים מעצמם. התפוקה עצמה נהפכת להיות חזות הכל, לא הנוכחות שיש במאמץ עצמו. אנחנו צריכים לרחם, כלומר לחמול, על עצמנו, כי חטאנו לפנינו במובן זה. המציאות היא, בעצם, שאנחנו ממש ממש בסדר, ושאנחנו דווקא *לא* פגומים כפי שחשבנו.

"לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי". זו האמונה, שיש טוב פנימי, ושאני יכול לתת לו לפרוח, לא לאלץ אותו לגדול על-ידי גערות עצמיות. מעניין לראות שבאנגלית המילה "צום" ו"מהר" היא אותה המילה – fast. לפי המובן הזה, שום דבר לא טוב יוצא כשאתה מוכרח להתבגר יותר מדי מהר. וכמו שאמר המשורר – "אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש – נוּ!"