עד כמה הוא אוהב אותי באמת, או עד כמה הוא יושב שם ומקשיב פשוט כי אני משלם לו? והאם זה חשוב? אולי כל מה שהוא צריך לעשות זה להקשיב? אכפת לו ממני באמת?

השאלה היא באיזו אהבה ואכפתיות מדובר. לא כל דבר שאוהבים הוא נוח. לדוגמא אדם נמדד באהבתו לילד ב*דאגה* שלו, לא במידה שהוא מצהיר שהוא אוהב. הוא נמדד באהבתו כאשר קשה לו עם הילד, מה שמרכיב זמן רב מהיחסים. כך גם האהבה של המטפל קשורה למידה שבה הוא דואג (cares) למטופל שלו. אם המטפל לא דואג, כלומר לא שם עצמו במוכנות וקשיבות למטופל, ניתן להגיד שהוא לא אוהב את המטופל.

מטפל בהחלט יכול להרגיש רגשות לא פשוטים למטופל, וזה דבר שאולי יכול להדאיג מטופלים (ומטפלים) רבים. מטפל יכול להרגיש שעמום, כעס על חוסר שינוי, עייפות. דברים שאם היו נגלים בצורתם הלא-מעובדת היו יכולים לפגוע במטופל. הדבר דומה מאוד להורה שמרגיש רגשות לא פשוטים לילדו. אלה רגעים שבהם הילד לומד על עצמו דרך היחס של דמות אהובה אליו. "האם אני מגעיל כשאני משחק בבוץ? מעצבן? איך אמא מגיבה כשאני מעצבן? האם אני עדיין ילד טוב כשאני מקשה עליה?"

בעצם בטיפול יש לנו הזדמנות לעבוד על נקודת המתח הזאת – היכולת לאהוב גם את מה שקשה. המטפל עובד על כך דרך הקבלה שלו את המטופל, והמטופל עובד על כך מעצם חשיפת המציאות הפנימית של חייו במקום בטוח, לפעמים בטוח יותר בהשוואה לחוויות העבר.

זמן לדוגמא:

מטופל מספר על טיול שעשה לפני מספר שנים ומונה שם את כל המקומות שבהם היה, בלי להתרכז בחוויה שלו במיוחד או במשמעות של הטיול עבורו. המטפל שומע ואפילו התעניין ביעד בעצמו, אבל מרגיש מבולבל כיוון שהוא לא באמת מצליח להכיר את המקום דרך הסיפור. הרי המטופל אומר את כל הפרטים, למה הוא לא מצליח "לראות את זה" בעיניו? המטפל נודד ומתחיל לדמיין מישהו שיספר את הסיפור יותר טוב. מישהו שהיה יכול להגיד לו איך זה מרגיש ללגום מרק חם שהכין לך מקומי בבקתתו ביער זה וזה. מטופל "טוב יותר", בקיצור... מחשבה שכזו יכולה להעלות רגשות אשמה רבים במטפל. "למה מעניין אותי רק היעד הזה ולא המטופל? אני כבר לגמרי פספסתי את איפה שהוא נמצא בו..."

אפשר להגיד שחוסר הנוכחות של המטופל בזמן סיפורו עצבן את המטפל, ואז גרם למטפל רגשות אשם. המטפל הטוב דיו יסתכל בנקודה זו על הסיטואציה וינסה לחשוב אותה: לדוגמא אפשר לתאר מציאות ילדית שבה המטופל כילד לא היה נוכח מספיק עבור ההורה שלו, לדוגמא התנתק מההורה כדי להיות יותר עם עצמו. יכול להיות שהסיפור של המטופל על חוויה טובה דווקא *גרמה* לו לדבר בריחוק, כדי שהחוויה הטובה שלו לא תיהרס על ידי נוכחות ההורה/מטפל. המטפל יכול להגיד משהו על זה, כמו: "אתה יודע, אני שומע אותך מספר על החוויה הזו, שנראית שהיתה מאוד חשובה לך, אבל אני חושב שגם חשוב לך להשאיר אותה פרטית עבורך, אולי כדי שהיא לא תיהרס כאן איכשהו." כך המטפל מתמיר את ה"כישלון" שהיה לו בלהיות עם המטופל בנוכחות ושימת-לב אליו.

מה שהדוגמא מראה היא שהאהבה של המטפל תלויה דווקא ביכולתו *לא* להישאר המטפל המושלם והאכפתי בעייני עצמו. האהבה מתבטאת ביכולת להקשיב לכל מה שהמטופל מהדהד במטפל, גם אם זה לכאורה "שלילי". אם חוזרים לשאלה המקורית, התשובה היא שפסיכולוג טוב אוהב את המטופלים שלו במובן שאהבה היא כח פעיל של הקשבה. המטפל מסכים לקחת על עצמו גם את החלקים הלא נוחים של הקשבה למטופל, מתוך אמונה שאלו יביאו ליחסים מלאים ושלמים יותר, גם אם פחות מושלמים.