בשאלה הזו עדיף לדעתי להשוות את הטיפול הפסיכולוגי לטיפול הורי טוב - מקום שאפשר לחזור אליו, סוג של בית, שאפשר לנוח בו מהעולם, לדבר ולהבין, ולאחר מכן לצאת חזרה חזקים יותר. אדם פיליפס, אנליטיקאי בריטי, אמר שטיפול טוב הוא כמו לשבת עם אמא על כוס קפה אחר-הצהריים במטבח ולדבר על היום שלך.

מודל ה"בוא הביתה" הזה לדעתי פחות מאיים, ומאפשר יותר את ההחלטה האם להתחיל טיפול. כל אחד מאיתנו יכול לחשוב - האם עכשיו הייתי רוצה להשתמש בבית כזה? האם אני זקוק לו?

כמובן שהטיפול איננו בית אידיאלי, אבל בהחלט יכול להיות מקום שמאפשר מנוחה והתפתחות. הטיפול עם הזמן כן יכול להרגיש כמו בית, שכמובן בסוף מתפתחים הרחק ממנו.

אני חושב שהסיבה שאנשים תוהים, אחרי שכבר צצה במוחם האפשרות ללכת לטיפול, האם זה נכון, קשורה בין השאר לתפיסה של טיפול פסיכולוגי כסוג של פרוצדורה ("האם אני צריך 'לעבור' טיפול פסיכולוגי?"). הטיפול הפסיכולוגי הדינאמי הוא קודם כל ביסוס של יחסי עזרה, שבו אדם יכול לצמוח. 

סיבות נוספות להימנעות מלהתחיל טיפול כאשר האדם רוצה בו הוא חשש משינוי, חשש מיצירת קשר עם מטפל חדש, נושאים כספיים וכמובן סיבות אישיות נוספות. אנסה לכתוב כבר השבוע על החשש משינוי.