זה דבר כל כך מוזר, להישען על פסיכולוג. אדם שלא מכירים ולא נכיר, לא במובן היומיומי לפחות, כדי שיטפל בי. כמה צריך לסמוך כדי לאפשר לו להיות בפוזיציה הזו. זו ממש קפיצת אמונה, סוג של תלות זמנית מוזרה. בגלל זה גם מאוד אפשר להבין למה לוקח זמן לאדם להרים את הטלפון הראשון למטפל לפעמים.

אם המטופל אכן עשה את קפיצת האמונה הזו והתחיל טיפול, אחרי כמה פגישות כבר ברור שיש איזשהי תלות. בנקודה מסוימת המטפל יציע משהו שהמטופל לא חשב עליו. משהו לגבי ההתנהגות שלו, או הרגש, או העבר לדוגמא. אני חושב שזה רגע מעניין, ולא ברור מאליו - 

כשהמטפל מציע מחשבה על המטופל - באיזה צורה הוא מציע שהוא מכיר אותו? האם הפסיכולוג יכול להכיר את המטופל יותר משהוא מכיר את עצמו? האם הוא רואה דברים שהמטופל לא רואה? זה נשמע כמעט מיסטי. "אבל הוא למד, הוא יודע, לא?". 

בהקשר הזה, לוויניקוט היה משפט שאני מאוד אוהב: "אני מפרש רק כדי להבין עד כמה אני טועה, כדי שנוכל להמשיך הלאה את התהליך". כלומר אני מציע מחשבה רק כדי להבין איפה אנחנו - כמו אדם עיוור שמגשש את דרכו, בלתי-נגיש בהגדרה לנפש המטופל, אבל מנסה באכפתיות ובעקביות לשאוף אליה.

בהתאם לכך, רעיון ההתמסרות בטיפול נכון לשני הצדדים:

1. על המטופל להישען, בתחילה מתוך קפיצת אמונה, על המטפל.

2. על המטפל לצאת תמיד מנקודת הנחה שהמטופל בלתי-ניתן לידיעה בהגדרתו, ומכאן שהניסיון להכירו דורש צניעות ומקום רב לספק. פסיכולוג בשם ביון אמר על כך שראוי שמטפל ינכח בפגישה "ללא זיכרון וללא תשוקה".

הדרישה ה"זוגית" הזו מובילה לצורך בשיתוף פעולה; אין באמת "מטפל מפרש ומטופל מתנגד" לדוגמא. הרי גם המטופל מפרש את נפשו, וגם המטפל מתנגד לפרשנויות המטופל.

טיפול נעשה משמעותי יותר כשהברית הטיפולית מורגשת כיצירה משותפת של שני צדדים - כחקירה שיש בה סקרנות.