בטיפולים טובים, המטופל בנקודה מסוימת מבין משהו מוזר: שאין שום סיכוי לטיפול. אין שום סיכוי לשינוי להתרחש.  זה קורה כי המטופל מבין למה בעיה מסוימת מתקיימת, למה הוא מגיב אליה כפי שמגיב, אבל גם מבין שהוא עצמו לא יכול להתנהג אחרת.

הרגע הזה בדרך כלל מעיק על המטופל, והוא פונה אליי בציפייה שאסביר כיצד הטיפול כן אפשרי עבורו. אבל הטיפול לא אפשרי, לא "עבורו". המטופל יצטרך להשתנות ולההיפך למישהו אחר, שמסוגל להתמודד. כמו זחל, הוא שואל איך הופכים לפרפר.

בתהליך הזה שיווי המשקל הקודם שהיה צריך להתחלף בשיווי משקל אחר, שבו המטופל עצמו גם אחר - לדוגמא, יכול להכיל תחושות שעד כה היו בלתי-נסבלות, או פחדים שהוא נשבע לעצמו שתמיד ישמר מהם.

בעצם זהו *הפחד משינוי* - העצמי (אגו) של כל אחד מאיתנו מעוניין להישאר יציב, כדי לא לזעזע את המערכת הנפשית (לא להביא חומרים מפחידים מדי, רגישים מדי), אך הטיפול מבקש להגמיש את העצמי כך שיהיה חופש להתמודד גם במצבים חדשים.

אותו חשש משינוי יכול למנוע מאדם לגשת לטיפול כלל, או להגיע לפגישה אחת ולמצוא סיבה מדוע הטיפול לא נכון עבורו (לפעמים כך הדברים), או להתקשות מאוד בעת משבר בטיפול.

החשש משינוי הוא כמובן אינו אלמנט שלילי. הוא מה ששומר אותנו יציבים, ובעצם מאפשר לנו לשמור על אישיות ופעולות מוגדרות. אבל, אם הוא נוקשה מדי, הוא מונע מהאדם התפתחות בדרכים שונות, כמו עץ חזק שנשבר בעת סופה.