אני מאוד אוהב את המטאפורה של טיפול כסוג של מסע רגלי שהמטפל והמטופל עושים ביחד. אחרי זמן מסוים שהולכים, אפשר להסתכל אחורה ולהגיד שעברנו מרחק מסוים. כשעומדים על פסגה, אפשר להגיד - 'וואלה הנה השגנו משהו'.

אבל, לפעמים יש מישורים ארוכים שנראים משעממים, חסרי תוחלת, מהות ותקווה. במקומות האלה מתפתח המון ספק, ולפעמים הספק הזה מנצח ומסיים גם את הטיפול. אלה המקומות שבהם תוהים האם הטיפול עוזר, שכן במקומות שהוא עבד לא היה כל כך ספק. ויש גם כאלה שעבורם כל המסע הוא ההתחבטות ב'האם הטיפול עוזר/עזר או לא', ולשרוד את השאלות האלה ביחד, זה בעצם להתקרב. ולפעמים טיפול גם לא עובד, וצריך לזהות את זה ביחד, וזה דורש גם ענווה מהמטפל/ת.

וגם, השאלה הזאת עולה לפעמים גם בהתחלה של טיפול. כמו התחלה של מסע רגלי, ההתחלה היא מקום שבו החרדה חוגגת. אצל כל אחד זה מסיבה אחרת, אבל אולי מה שמשותף היא ההבנה שהמרחב שנכנסים אליו כעת הוא שונה, בעל פוטנציאל לשינוי, נה שגם מפחיד וגם רצוי בו זמנית.

חוץ מזה, וזה חשוב, טיפול פסיכולוגי הוא גם פרקטיקה הנחקרת באקדמיה במחקרי תהליכים ותוצאה, ובה אכן רואים שטיפול עוזר, במדדים שונים. אבל חשוב לחוות את העזרה "יד ראשונה" וסובייקטיבית, כי אף אחד לא הולך עם ממצאים מובהקים למכולת.