למה אנשים צריכים שינאה עצמית, מה זה נותן או משרת?
כל גישה טיפולית מסבירה שנאה עצמית בצורה קצת שונה. אני אתן כמה זוויות:
יש כאלה שיגידו שמה שהאדם שואף אליו הוא לא אושר, אלא איזון - לאזן את האיומים שיש עליו מול המשאבים שעומדים לרשותו. לדוגמא אדם שלא מרשה לעצמו לכעוס, אבל יש דברים שמעיקים עליו, יכעס על עצמו. הוא מקריב מהאושר שלו כדי שלא לעבור על איסורים שמפרים את האיזון הנפשי שלו. בהפשטה, כאילו הלא מודע שלו אומר "עדיף לי להיות אומלל מאשר להיות באיזור שאני לא מכיר ומסוכן עבורי".
יש כאלה שיגידו ששנאה עצמית היא תולדה של היחס המוקדם שהאדם סבל ממנו. חלק יגידו שזה היחס הממשי של ההורים שגרם לכך (אליס מילר לדוגמא), וחלק יגידו שזה מה שהילד/ה הרגיש, בין אם זה היה במציאות או מכיוון שהיתה לו רגישות מוגברת מולדת. לדוגמא: "אני שונא את עצמי כי אני בלתי נסבל/מכביד יותר מדי/מופרע מדי" וכו'.
אני חושב שכל אחד מההסברים האלה הוא טוב בפני עצמו, אבל הוא מיתוס, איזשהו סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להבין מה ה"טבע האנושי". אבל, (ואפשר להגיד שזה עוד גישה, פסיכולוגיה הומניסטית), כל אדם הוא שונה ותוצאה של התאגדות מקרים ונסיבות מאוד ספציפיים. לכן אנשים צריכים שנאה עצמית כל אחד מתוך הסיבות שלו, והתשובה האמיתית לשאלה נמצאת במסע להכרת העצמי-השונא הזה. מזכיר את הציטוט - "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה."
* השאלה נשאלה במקור בתשאלו פסיכולוג.ית ופורסמה באישור השואלת.