פסיכוזה, בניגוד למה שחושבים, היא צורת מחשבה שמלאה יתר על המידה בהגיון.

הגיון הוא התהליך שבו אדם נותן משמעות לסביבה שלו. זו בעצם יצירה של מערכת משמעות וקשרים בין מושגים שאמורים לייצג את העולם שאנחנו חיים בו. באנגלית reasoning - כלומר התהליך של נתינת סיבה, reason.

אבל האמת שאנחנו חיים בעולם מאוד, מאוד מורכב. היכולת לכלול על-ידי הגיון את כל המציאות הוא תהליך לא אפשרי, ובעצם תמיד יצא מעוות למול המציאות. זוהי הפסיכוזה - צורת התחברות לעולם, דרך הגיון סגור שמסדר אותו, וללא הטלת ספק בהגיון הזה.

אפשר לראות, כפי שאנשים לרוב לא עושים, שכולנו פסיכוטיים במידה כזו או אחרת בכל נקודת זמן - כל פעם כשאנחנו *בטוחים* בדעה מסוימת (על אנשים מסוימים, על קהל מסוים, בדעה הפוליטית שלנו), אנחנו מדגימים צורת חשיבה מקובעת, סגורה ולא חופשייה.

אנו חיים בעידן שבו היגיון נותן לגיטימציה לחוויה. אם אפשר להוכיח זאת בצורה הגיונית, הרי שזה "נכון". צריך להכיר שבכך ההיגיון מהווה מנגנון הגנה פסיכוטי קולקטיבי - הוא שומר על האינדבדואלים בחברה מלהיות חופשיים יותר, נפרדים יותר ובכך פחות מחוברים לעצמם אך יותר אחד לשני. קל לנו לראות זאת על קבוצות החוץ שלנו - לדוגמא אדם חילוני יכול לטעון "אוי החרדים האלה, מתי הם יתפקחו מהאשליה", בעוד שדתי יגיד "מתי הם יגלו את האמת?". קיטוב זה נוצר ע"י מערכת מחשבה פסיכוטית.

למול כל זה ניתן לשים את הדימיון. הדימיון הוא תהליך של נדידה או שוטטות של הנפש, שבה דברים יכולים להתערבב אחד בשני, להיות דבר וגם לא להיות הדבר, ושמצב זה ישתנה בכל רגע. מעין תוהו ובוהו. זהו הדימיון, בעצם ההופכי של ההגיון, של צורת מחשבה מובנית. מה שמאפיין את צורת המחשבה הבריאה הוא דווקא החופש להיות במצב *לא* מובנה של המציאות. מכאן יכולה להשתחרר נוכחות שאיננה מקובעת אלא ממציאה. דוגמא קלאסית לכך היא מה שאיינשטיין כינה 'ניסויי המחשבה' שלו - דימיון של מצבים בלתי-אפשריים בעליל כדי להשתחרר מתפיסות פחות שלמות ודוגמטיות של המציאות. הדימיון משחרר את הממציא, את היצירתי שיש בנו.

האמת היא שדימיון נחווה כדבר מסוכן לרוב. הוא משאיר אותנו פתוחים לאופציות חדשות, וה"עצמי" שלנו לא אוהב את זה, זה מאיים על המקום המוכר. ועם זאת, דווקא המקומות הלא-מובנים, המשוטטים "בלי כיוון", הם המקומות היצירתיים והחיים ביותר של הנפש.